<h1>השלמה — ב"ב</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קל"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצוח. ור' יוחנן אמר לא קנה. אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצוח מעקרו כאן בשתק ולבסוף צוח (דרמינן עלה התם מהאי ברייתא דהכא הכותב כל נכסיו והיו בהם עבדים וכו' עד בשלמא רשב"ג קסבר כל) פי' צוח מעקרו לא קנה והרי הם של נותן דכל מאן דיהיב מתנה אדעתא דמקבל מיניה יהיב ואי לא לא יהיב. בשתק ולבסוף צוח קנה. וכל המחזיק בה זכה בה דגרסינן במסכת כריתות בריש פרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה וממאי דריש לקיש בשתק ולבסוף צוח איירי דרמינן עלה התם מהאי ברייתא דהכא הכותב כל נכסיו והיו בהם עבדים עד בשלמא רשב"ג קסבר כל מאן דיהיב מתנה אדעתא דמקבל מיניה ואי לא [לא] יהיב אלא רבנן אי כל המחזיק בה זכה בה הוי להו עבדים הפקר. ואמאי אכלי בתרומה ומשני קסבר המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר מעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה והא מתניתא מוקמינן לה התם בשתק ולבסוף צוח ומדרמינן מיניה התם לריש לקיש אלמא ריש לקיש בשתק ולבסוף צוח איירי. ובפר"ש ז"ל נאמרו הדברים בשתק ולבסוף צוח איירי. ובפר"ש ז"ל נאמרו הדברים האלה בחלוף. ומה שכתבתי הוא הנכון ומגופא דשמעתא נמי הכי משמע דהא רבנן לא פליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל אלא משום דשתק ולבסוף צוח אבל בצוח מעקרו מודו רבנן לרבן שמעון בן גמליאל דיחזרו ליורשים. ועוד יש ראיה אחרת מההיא דגרסינן בפרק הגוזל זוטא [ב"ק קט"ז ע"א] למה ליה לרב ספרא למזכי ביה והא לפנים משורת הדין הוא דעבד. זאת הראיה היא מספר הישר. והרב אלפסי ז"ל לא פסק בזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צוח אי הלכה כתנא קמא או הלכה כרשב"ג ונראה שסמך על הכלל המסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים. והרב ר' משה ז"ל כתב בס' קנין [פ"ד ה"ג מזכיה] שהדבר ספק ויש ראיה לדבריו מההיא דגרסינן בפרק השוחט [חולין ל"ט ע"ב] לא אמרו לא איסור ולא היתר משום כבודו (דרבן גמליאל) [דרשב"ג].
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב מ"ט ע"א] הא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו רמי עלה פשיטא כיון דמשעבד לפירי פירי הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. וכי כתב לה הכי מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום ומשני בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו [לאדם] ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה והוה מצי לשנויי ליה בשקנו מידו כדשנינן גבי שותפין מעידין זה על זה ואפי' כשהיא נשואה מצי לסלוקי נפשיה בקנין דלא גרע מקרקע שלו שנתן לה במתנה דאמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירו'. וכת' הראב"י ז"ל איכא מאן דאמרי דקנין אינו מועיל כלום לאכילת פירות של בעל דהוה ליה נותן דבר שלא בא לעולם דהא אין לו בגוף הקרקע כלום וכשנותן לה הפירות הוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם. ואע"ג דאמרינן המוכר שדהו לפירות התם גוף הקרקע הקנה לו שיאכל לפירות פירותיו עד זמן פלוני אבל הכא אין לו בקרקע כלום ואי מקנה לו הפירות דבר שלא בא לעולם הוא אבל על ידי סילוק סלוקי הוא דמסלק נפשיה ומתנה עלה שלא יירשנה כל זה כתב הראב"י ז"ל והא דאיבעיא לן בפרק הכותב קנו מידו מהו רגילים אנו לפרשה אברייתא דדין ודברים אין לי על שדה זו ובכולא תלמודא דקא משני בשקנו מידו אמסקנא דהתם קאי ואמר אמימר הלכתא גופא של קרקע קנו מידו. ומשום הכי בפרק הכותב לא שני ליה בשקנו מידו דהא אכתי לא ידעינן דבשקנו מידו מהני וכיון דהתם שהבעל כותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך לא שני הכי. והרב אלפסי ז"ל פי' התם בפרק הכותב קנו מידו בעודה ארוסה מהו. וקא מיבעיא ליה אם יועיל הקנין יותר מדין ודברים או לאו ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו כלומר מאי דמהני דין ודברים מהני קנין ותו לא והיינו שאם מכרה ונתנה קיים. אמימר אמר מגופה של קרקע קנו מידו ואינו אוכל פירות בחייה.
